הספד לחיים חמו

חיים שלפתע נדמו...

שבוע שעבר נתבשרנו שחיים נפטר. גוף ונפש חסונים שכורסמו מבפנים על ידי על מחלה נוראה, המגפה של העת הזאת, נורא כואב...
חיים היה טיפוס תשתיתי, כזה שהנוכחות שלו הייתה נותנת תחושה של ״יש לנו על מי להשען״ או ״רק בעזרתו אנחנו יכולים״, ו״בסביבתו אנחנו מוגנים״. עמוד תווך, שלקראת היציאה שלו לפנסיה פעמה בנו התחושה והפחד שאם הוא לא נמצא הכל קורס.

ידוע לכל, בשבילי המכון וחדריו, שחיים ניחן היה ביכולות נדירות, מקצוען פנומן. אבל, יותר מהכל, מדובר רבות על כך שאיכות אנושית מוערכת בעיקר על-ידי כמה אנחנו מכוונים לנתינה, ליציאה מה-ד׳ אמות שלנו ולראות ולעשות בשביל זולתנו. חיים היה ניחן בעוצמות ובאיכות נדירות של נתינה, על באמת. את מי שחיים אהב היה נשטף וטובל במים חיים של התעניינות, של תמיכה, של עזרה, של חום, של ביטחון שאני לא לבד, בעצם של חברות כמו שאנחנו מפנטזים שצריכה להיות. לפעמים היה נדמה שחיים בעצמו היה נבהל מעצמת הנתינה שיש לו ומביטויי האהבה שלו, עד שהיה מסנן בדיחה צינית דוקרנית, אבל שהייתה מקופלת בה האמירה של ״תדע לך שאני כל-כך אוהב אותך, אני יכול להזיז הרים ולחצות ימים בשביל שיהיה לך טוב״.

וכמו שנקטע אצלנו איבר, נראה שנצטרך להתרגל למציאות חדשה וללמוד התנהלות חדשה בלי חיים, שעשויה לאלץ אותנו להתחדש בחיים, ולבחור בחיים, כמו שחיים היה רוצה בסביבת החיים שלו.

יהיה זכרו ברוך, ותהי נשמתו בצרור החיים.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד